סיון דבירי בן-בשט ז"ל

בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, עמדנו כל בית נוה צוף ברחבת בית הכנסת, בנפש חצויה. שמחנו בשמחת המדינה - ביום חגה, הילדים רקדו וקיפצו; ומצד שני, ליבנו היה בהמתנה ובתקווה שמצבה של סיון בן בשט-דבירי ישתפר. משמרות תהילים נאמרו בבית הכנסת להחלמתה, בציפייה כי תוסר רוע הגזירה. הרב קרא עם כל הקהל פרק תהילים לרפואתה, וקצת לאחר מכן הגיעה הבשורה הנוראה מכל, כי סיון עלתה בסערה השמיימה.

סיון, שבנפשה חיה ואהבה את ארץ ישראל, נאבקה במחלה פתאומית מחול המועד פסח ועד ליום הזה, כאילו חיכתה לו כדי להיפרד מאתנו. החיבור החזק שלה לארץ, לישוב, להתיישבות - היה חזק, וכמה סמלי שדווקא ביום העצמאות הובאה למנוחות בבית העלמין בנוה צוף.

סיון, בתם של רפי ועדנה בן בשט, ממקימי נווה צוף, נולדה ב-1986 בארגנטינה, בזמן שהותם של הוריה בשליחות בבואונוס איירס. סיון גדלה והתחנכה בימי ילדותה בנוה צוף, והייתה מקובלת ואהובה על כל חבריה ומכריה. אחר כך עברה ללמוד בחטיבת הביניים ובאולפנה בעופרה.כבר אז ניתן היה לראות שלפנינו עומדת בחורה ייחודית, לא רגילה, בעלת אופי ויכולות אדירות.

ספדה לה מורתה מהאולפנא - חיה גזית:

'חינכתי את סיון במשך שנתיים. לכאורה היכרות קצרה, לא מעמיקה, שייכת לגיל ההתבגרות שלא כולם אוהבים לזכור. אבל המפגש בין סיון לביני השאיר בי חותם חזק כל כך, שכשאני מנסה להיזכר באפיזודות מהתקופה ההיא אינני צריכה להתאמץ... היא ניצבת מולי כאילו לא עברו תשע שנים.שמורה כך, בתוך הלב, בחיוך מדהים המביע אהבה והכרת תודה, באכפתיות לכל אדם ודבר... היא תיעדה את חייה כאילו ידעה שהזמן קצר. היא כתבה על הכל, על הקשיים, הפחדים, השאיפות, אך מעל הכל על ההתמודדויות. אני זוכרת שעמדתי נפעמת כל פעם מחדש כשסיון הייתה מקריאה לי מתוך היומן את התובנות החדשות שהגיעה אליהם, והיא בסך הכל נערה בת 15, עם עומק ובגרות לכל הפחות של בחורה בשנות העשרים'.

סיון כתבה מחברות רבות ובהן קטעי מחשבות מחייה, מהגיגי ליבה, בבגרות וביופי שלא מתאים לגילה. היא גם כתבה מכתבים לאנשים רבים, קטעים שנכנסים אל הלב עמוק בקריאתך אותם.

אחד מהקטעים שכתבה היה לאחר נסיעה לפולין במשלחת:

המסע לפולין

אני עומדת מול 7 טון עפר של בני אדם. ברקע נשמע הפיוט ונתנה תוקף: 'כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות... מי במים ומי באש... אמת כי אתה יוצרם, ואתה יודע יצרם, כי הם בשר ודם; אדם יסודו מעפר וסופו לעפר...' אדם יכול להיות בסופו אפר ואבק, שום דבר, משהו שהזמן מבלה אותו, משהו שהזמן עושה אותו רע עד שמתכלה. אבל הוא יכול להיות גם בסופו אדם שהשאיר חותם בעולם - משפחה, אנשים שתרם להם, כשבנה עמל של תורה, של חיים של חסד, של עשיה. ברגע שאדם משאיר כאן משהו שאפשר להמשיך, הוא לא עפר סתם! הוא אדם שעוזב אל עולם אחר, חדש ושונה... כי זיכרון זה המשך של משהו קיים... וברגע שאדם היה קיים והשאיר דרך חיים מעשים קטנים, סביבה שהשפיע עליה, תרם משהו אז כשהוא ילך יהיה זיכרון להמשיך... זה תמצית האדם! זה מה שהופך אותו בסוף לא רק לעפר ואפר...

מבירור השאלות הקשות סיון לקחה על עצמה לחיות מתוך שמחה ואמונה, ואלו הפכו להיות חלק מאישיותה. 'אין יאוש בעולם כלל', ו'לא הכל טוב אבל הכל לטובה', הפכו להיות האמירות המנחות את התנהלותה בחיים.שמחת החיים שלה, החיוך הזורח שלה, ותפילותיה הרבות, היו ה'סמל המסחרי' שלה- המאפיינים שלה.

בסיום הלימודים באולפנא יצאה סיון לשירות לאומי של שנתיים. בשנה הראשונה עסקה בחינוך בכרמיאל, ובשנת השרות השניה יצאה בשליחות הסוכנות היהודית לארגנטינה, לבואונוס איירס שם נולדה. סיון הגיעה לעבוד באותה קהילה ציונית שבה היו הוריה. בת שרות יחידה, ללא ידיעת השפה, עם הרבה ביטחון, אופטימיות, התלהבות ונתינה, היא כבשה את לב הקהילה כולה, מבוגרים וצעירים כאחד. השמחה והאמונה הנחו אותה בדרכה והשפיעו על סביבותיה.

בתום תקופת השרות הלאומי הלכה סיון למדרשת הרובע, כדי לבסס את עולמה האמוני. על אף שסיון לא הייתה ה'מודל' המקובל של בת מדרשת הרובע, זה לא מנע ממנה ללכת ללמוד שם. היא רצתה ללמוד אצל גדולי הדור, וידעה שתוכל לאמץ לעצמה את מה שיתאים לה, ולקחת את הטוב עבורה מכל אדם ואדם. היא לא חששה להביע את דעותיה גם אם לא תאמו את הלך הרוח הכללי בסביבתה. עם הרבה ביטחון עצמי, אמונה בדרך הייחודית לה, אותה גיבשה במהלך שנותיה, היא הילכה בעולם.

באוניברסיטת בר אילן למדה סיון ספרות ולימודי ארץ ישראל. הנאה רבה נגרמה לה מהלימודים. אושר גדול היו לה הסיורים, הידע החדש שרכשה, החברים הרבים, היכולת שלה להתמודד עם אתגרים חדשים. תקופה זו העצימה אותה, ובתוך השמחה הזו היא פגשה את בחיר ליבה רון, לו נישאה באושר גדול.
שלושה חודשים לפני מותה נישאה סיון לאהובה רון דבירי. מאות חגגו וליוו אותה בחופתה, בשמחה ובאהבה. סיון הייתה כלה יפיפייה וקורנת חיוכים שנכנסו ללב כולם. לאחר החתונה עברו רון וסיון לאשקלון, ובשמחה ואהבה של זוג צעיר בנו את ביתם. כל זה נקטע כרעם ביום בהיר.

סיוון נלקחה מאיתנו באייר תשס'ט והיא בת כג' שנים.

כיום אנו מקדישים לזכרה מידי קיץ את כנס ימי לימוד תנ"ך.